80 שנה ל-"ליל הבדולח": רק להתאחד יותר ויותר

הלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938, ייזכר כאחד הלילות הקשים והנוראים בתולדות העם היהודי. סדרת האירועים שזכתה לימים לשם השנוי במחלוקת "ליל הבדולח" סימנה קפיצת מדרגה בפעילות המשטר הנאצי. מאלימות מילולית, תעמולה ואיומים – לאלימות פיזית, פוגרומים ורצח בהיקף כלל-ארצי. מאות בתי כנסת, חנויות, בתי כלבו ובתים פרטיים של יהודים בגרמניה ואוסטריה הוצתו, וכמאה יהודים נרצחו. זה היה הפוגרום שהחל את השואה. היהודים, שעד כה סברו כי מדובר בתופעה חולפת בלבד, גילו לפתע כי השנאה כלפיהם הפכה למציאות מוחשית ביותר.

יום השנה השמונים לאירועי "ליל הבדולח" פוקד אותנו על רקע גל אנטישמי חדש ששוטף את העולם. האנטישמיות, על פניה הרבים – בכלל זה גם בכסות של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, הפכה זה כבר לנחלתו של הזרם המרכזי בחברות מערב-אירופיות רבות. ציוצים קשים מציפים את הבלוגים והפורומים ברחבי העולם, תיאוריות על "מזימות יהודיות" קורמות עור וגידים ואפילו הפרוטוקולים של זקני ציון זוכים לעדנה מחודשת. אז מה כבר עשינו שכולם אוהבים לשנוא אותנו כל כך?

כדי להתחקות אחר המקור לאנטישמיות נצא למסע בזמן ונחזור כ-3,800 שנים לאחור, אל כור מחצבתה של האומה הישראלית. באלף השלישי לפני הספירה התרכזה רוב האוכלוסייה סביב מסופוטמיה – ערש התרבות האנושית באותם ימים. עד לאותה עת התנהלו החיים בצורה טבעית, שלווה וללא חיכוכים, עד שלפתע הכול השתנה. בוקר אחד, "האגו האנושי" – הדאגה לתועלת אישית על חשבון טובת הכלל – התפרץ וגרם לבבלים להתרכז בעצמם ולנצל זה את זה. בשיאה של ההתפרצות התחילו תושבי המקום לחשוב שביכולתם לשלוט גם בכוח שמנהל את עולמנו – הם בנו את מגדל בבל המפורסם.

בבלי אחד מפורסם, יחיד בדורו, אברהם שמו, סירב להשלים עם המצב. הוא חיפש אחר הכוח שעמד מאחורי הקלעים, גילה אותו ופיתח שיטה להתגבר על האגו ולהתעלות מעליו. אלה שהקשיבו לו, התקבצו סביבו ולמדו אהבת הזולת מהי. ברבות השנים גדלה קבוצת תלמידיו והפכה לאומה הישראלית – אומה שייחודה במטרה לשמה היא נוסדה – יישום שיטת ההתעלות מעל האגו, חכמת הקבלה, והפצתה לכל האומות.

כיום אנחנו מגלים את עצמנו שוב כחברה אנושית סגורה, קרועה ומבולבלת כמו בבבל. האגו המתפתח דחף אותנו לבנות את מגדל בבל המודרני – רשת סבוכה של קשרי מסחר וכלכלה גלובליים המבוססים על אינטרסים אגואיסטיים צרים. כאז כן היום קורס המגדל שבנינו. אלא שהפעם אין לנו לאן לברוח. בעולם העגול של המאה העשרים ואחת, האנושות מוצאת עצמה לכודה בין ה"פטיש" של הגלובליזציה, ל"סדן" של האגו. וכאן בדיוק אנחנו, כלומר עם ישראל, נכנסים לתמונה.

מקובלי הדורות האחרונים כתבו רבות על כך שרק כאשר האנושות תגלה כי האגו מוביל אותה למבוי סתום, יבשילו התנאים לקליטת שיטתו של אברהם. המקובלים אף הרחיבו ואמרו כי האנושות, שתזדקק לשיטה זו, תתבע אותה מהמחזיקים בה – בני האומה הישראלית. וכעת, כפי שהעיד "בעל הסולם" – גדול המקובלים של המאה העשרים – הגיעה השעה. ייעודנו, על פי "בעל הסולם", הוא להיות כעין "מתאם" שתפקידו להעביר את השיטה להתעלות מעל האגו לכלל האנושות, אולם לפני כן עלינו ליישמה על עצמנו.

כל זמן שאיננו עושים כן, מעמיק הסבל הכללי. במקביל לכך, האנושות חשה בתת-הכרתה שיש בנו, היהודים, משהו מיוחד, ושאנו מחזיקים את המפתח לגורלו הטוב בידינו. שרשרת התלות ההדדית הזו מסתכמת בכך שככל שאנו מתעכבים במימוש תפקידנו, אנו מעוררים עלינו שנאה גדולה יותר בקרב אומות העולם.

האנטישמיות הגוברת בכל העולם היא עובדה שלא ניתן להתווכח עליה, אך בניגוד לגלי אנטישמיות קודמים, הפעם, שורש התופעה וגם הפתרון גלויים לעין כול. העובדה שהאומה שייסד אברהם אבינו שכחה את ייעודה, אינה מבטלת את חובת מימוש המשימה מעלינו. לכן, דווקא בעידן הגלובלי, כשכולנו מקושרים ברשת אחת, ברגע שנשיב את אהבת האחים בינינו, נוכל להגיש לאנושות כולה את השיטה לה היא מייחלת כל-כך, השיטה לאיחוד ולאהבה בין בני האדם. "וכשיעשו זאת, תמחה זכר הקנאה והשנאה מהאנושות, כי אז כל חברי האנושות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד" (בעל הסולם, מאמר "השלום").