פרשת השבוע (13.5) – אֱמֹר

פרשת אמור פותחת בציווים נוספים לכוהנים. כמו שראינו בפרשת אחרי מות, אחרי שדיני הטומאה והטהרה נשנו לעם ישראל עוברים לדון בעניינים נוספים הקשורים לכוהנים, גם ענייני הקדושה הכלליים לכל עם ישראל נאמרו כבר בפרשת קדושים ושני הפרקים הראשונים בפרשה כוללים עניינים נוספים לכוהנים בלבד. הכוהנים בגלל מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים יותר לדיני הקדושה, גם בחיי האישות (איסור על כהן לשאת אישה גרושה, ולכהן גדול אף אישה אלמנה), גם בחיי היום יום (שמירה מיוחדת בטהרה ולא לטמא את הקודשים) וגם בעבודת בית המקדש (להקפיד ולראות את הקורבנות המובאים שאין בהם פגמים). הדין הבא לאחר מכן הוא כללי בדיני הקורבנות. אין להקריב קורבן שגילו מתחת לשמונה ימים וכמו כן אין להקריב שור ואת בנו ביום אחד (ולהלכה זו חשיבות מעשית ובפרט בתקופת הרגלים שהקורבנות מרובים ועל מוכרי הבהמות לקורבנות להיזהר במיוחד). פרק כ"ג, ליבה של פרשת אמור הוא פרשיית המועדות (הנקראת בא' חול המועד פסח ובחג הסוכות). פרשייה זו מפרטת את כל המועדות החל מפסח ועד לסוכות בעיקר פרטיהם. קורבן פסח, אכילת מצות, ספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים – כל המצוות האלו מופיעות בפרשייה. בקריאת הפרשייה כדאי לשים לב לתחילתה העוסקת בשבת ולסיום הכפול של חג הסוכות שלאחר שנראה שהפרשייה מסתיימת היא ממשיכה ומוסיפה לנו עניינים של חג הסוכות. על נושאים אלו נאמרו מאמרים רבים וניתן למוצאם ברשת . סיום פרשת אמור מתאר נושאים נוספים בעבודת המשכן: הדלקת המנורה, ולחם הפנים. הפרשה מסתיימת בסיפור מעשה, חריג מספר ויקרא (הכולל בעיקר מצוות) אודות איש שהוא בן אישה ישראלית ואביו מצרי המקלל את ה'. שם האיש אינו מוזכר, אולם שם אמו ושבטה מוזכרים בתורה לדראון עולם. דינו של האיש חמור ונגזר למיתה בסקילה.

כתבות נוספות:  חיים את הפרשה: פרשת מטות מסעי

היחס לבעלי מומים

הוראת התורה כי כוהנים בעלי מומים פסולים לעבודה, קשה וצורמת לקורא בן ימינו. מה אשמים הכוהנים במום שיש בהם ומדוע מום זה פוסל אותם ולמה בכלל יש הפלייה? מספר רבים מארגון צוהר, ענו על שאלות אלו בעלון השבועי של הארגון. הרב רונן לוביץ' קובע שמעבודת בית המקדש אין להסיק על מציאות אחרת. בית המקדש דרש גם הידור חיצוני כארמון מלך (וגם הידור פנימי ולכן גם כוהנים עם מומים בלתי נראים פסולים). התורה מחייבת יחס מכבד לבעלי מוגבלויות למשל בפסוק: "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תיתן מכשול". הרב שי פירון מציע כי פסילת הכוהנים אינה מחמת המום, אלא מחמת החברה שאינה מסוגלת לקבל מום זה. כאשר מצב החברה ישתפר, והחברה תהיה מסוגלת לקבל גם בעלי מומים הרי גם ההלכה תשתנה. שני הרבנים מביאים גם שינוי בהלכה, שכהן בעל מום רשאי לעלות לדוכן ולברך את הקהל. השינוי ההלכתי מקורו ביכולת של החברה לקבל את הנכה לתוכה כאדם שווה.

lotan56@gmail.com

תגובות פייסבוק