משרד השיכון מונע דיור ציבורי מאם ובנה שניהם נכים 100%

גבריאלה (שם בדוי), תושבת קריית גת ואם לשלושה ילדים בגירים הגיעה למרכז "ידיד" בעיר וסיפרה כי לפני כשנתיים וחצי חלה בנה הקטן אורי (שם בדוי) בן 31 במחלה קשה אשר גרמה להידרדרות במצבו הפיזי, הקוגניטיבי והנפשי. אחרי שהתברר כי מצבו הרפואי של הבן הינה קבוע וכי הוא אינו יכול לטפל בעצמו מונו אימו ואחותו כאפוטרופסיות על גופו ורכושו.

בשיחה עם יהלום עוזרי, מנהלת מרכז "ידיד" בקריית גת, סיפרה גבריאלה כי אורי המרותק לכסא גלגלים הוכר כנכה 100% מטעם המוסד לביטוח הלאומי. יחד עם גבריאלה הם חולקים דירה הממוקמת בקומה ראשונה באחד הבניינים בעיר. דירה שעבורה הם משלמים שכר דירה של 2,600 כאשר הסיוע אותו הם מקבלים ממשרד השיכון עומד על 1,540 ש"ח בלבד.

16 מדרגות מפרידות בין מפלס הרחוב לבין הכניסה לדירה. 16 מדרגות אשר הופכות את הכניסה והיציאה מן הדירה הקטנה לסיוט. משקלו של אורי והעובדה כי גם גבריאלה מוכרת כנכה 100% מחייבת כי בכל בוקר מגיעים לדירה קרובי משפחה כדי לסייע בהוצאתו מהמיטה ובמקרים בהם הוא צריך להגיע לטיפולים רפואיים להם הוא נזקק נאלצים, בקושי רב, להורידו בכיסא הגלגלים עד לרחוב.

המצב הקשה הביא את גבריאלה לפנות למשרד השיכון בבקשה לקבל דיור ציבורי. שתי הועדות המרכזיות במשרד דחו את בקשתה בנימוק, המוזר אם יותר לנו לומר, שאינם עונים להגדרת משפחה מזכה וזאת תוך התעלמות מנכותם של האם ובנה ומהיותו של אורי מרותק לכיסא גלגלים.

לאחר ששמעו את סיפורה הקשה של גבריאלה החלו יהלום עוזרי ורכזת הפניות בעיר, רותי מימוני לפעול כדי להשיג לאורי ולאמו את מלוא הזכויות המגיעות להם על פי החוק. השלב הראשון היה קבלת אישור ממשרד הבריאות והמוסד לביטוח לאומי כי אורי הינו רתוק לכסא גלגלים ובמקביל עירבו את עו"ד יעל קסטן-רבסקי אשר הכינה בקשה לדיון מחדש בבקשה לדיור ציבורי. הטענה המרכזית היתה כי נכותו של אורי ונכותה של אימו מצדיקות רק דבר אחד. הכרה בזכאותם לדיור ציבורי. למרבית הפליאה נדחתה גם בקשה זו על ידי הועדה העליונה מבלי להתייחס כלל לטענותיה של עו"ד קסטן-רבסקי. לטענת חברי הועדה העובדה כי אורי הינו מרותק לכסא הגלגלים אך אינו מרותק לצמיתות, שמשמעותה היא כי הוא יכול לעבור (בסיוע רב) מהכסא למיטתו ובחזרה, לא מספיקה כדי לאשר לו דיור ציבורי.
הלחץ שהפעילו קסטן-רבסקי יחד עם מנהלת "ידיד" בקריית גת, יהלום עוזרי נשא פרי. משרד השיכון הסכים, בסופו של דבר לאשר לגבריאלה ואורי דיור ציבורי, אבל, וזה היה אבל גדול מאד, הדירה שאושרה להם היתה דירת שני חדרים בקומה שנייה. להסביר בעברית? כמעט כפליים מכמות המדרגות שעד כה כלכך הגבילה את יכולת התנועה של אורי ואימו.

כתבות נוספות:  אושרה הרחבת מפעל אינטל בקריית גת

זה היה קש ששבר את גב הגמל. ההחלטה התמוהה והבלתי מוסברת של משרד השיכון הביאה את עו"ד שני רבינוביץ, הממונה על תחום הדיור במחלקה המשפטית של "ידיד" (בתמונה), לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע. בעתירה נטען כי מתן זכאות לדירה בקומה שניה לאדם הרתוק לכיסא גלגלים הינו מתן זכאות תיאורטית אשר לא יהיה ניתן לממשה בפועל, ועל כן מדובר בהחלטה בניגוד לנוהל ובלתי סבירה שדינה להיפסל. עוד טענה עו"ד רבינוביץ שגם מתן דירת שני חדרים בלבד, למשפחה הכוללת אם ובן בגיר, כששניהם נכים עם ציוד רפואי רב, וכשלבן מחלה זיהומית אשר יכולה לסכן את האם במידה וישנו ביחד באותו חדר, גם מהווה החלטה בלתי סבירה ודינה להיפסל.

בדיון שהתקיים לפני כחודשיים החליטה כבוד השופטת חני סלוטקי להחזיר את הבקשה לדיור ציבורי לבחינה מחודשת בוועדה הציבורית של משרד השיכון תוך שהשופטת מעירה הערות קשות בנוגע להחלטות הקודמות של משרד הבינוי והשיכון. "לא ברור מחוות הדעת האמורה, כיצד דחתה הוועדה מגורים בקומת קרקע, זאת בניגוד למסמך נוסף שהיה בפניה… ולפיו העותר אינו מסוגל לעלות מדרגות…" כתבה השופטת בהחלטתה.

כעת מונחת בפני הוועדה הציבורית שוב בקשתם של גבריאלה ואורי, לדירה ציבורית בקומת קרקע ובת 3 חדרים. יש לנו רק לקוות שהפעם תיקח הוועדה לתשומת ליבה את טיעונה של עמותת "ידיד" והערותיו של בית המשפט, ותאשר לגבריאלה ואורי זכאות לדירה ציבורית אשר יוכלו באמת להתגורר בה ולחיות בה את חייהם בכבוד.