מי ולמה מפחד מהנחת תפילין?

זוכרים את תוכנית הילדים הפולרית ששודרה שנים רבות בטלוויזיה החינוכית "פרפר נחמד", דורות של ילדים בישראל גדלו כשהם צופים בה באדיקות. התוכנית שהוגדרה על ידי מחנכים ומומחים כתוכנית מופת לילדים עסקה, בין היתר, באמצעות שלוש בובות עוזה, שבי ובץ, בנושאים שעסקו בהלכות ומסורת דוגמת: הדלקת נרות שבת וקידוש, אי אכילת חמץ בפסח, שמירת השבת, מתן תורה בשבועות, רבי עקיבא ולמידת תורה בל"ג בעומר. אף הורה לא יצא בצעקות גוועלד וטען ל"הדתה" ו(עוד מושג חדש שקפץ לחיינו) איש לא קרא לזה תוכן דתי והילדים שצפו בתוכנית בגרו והיו למבוגרים חלקם חילונים וחלקם דתיים.

מאז ומתמיד הייתה מדינת ישראל וערכי היהדות כרוכים זה בזה כי זה מי שאנחנו. ניקח למשל את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, מי שלא נחשד בעודף "דתיות", הקפיד לסיים כל נאום ממלכתי בציטוט מהתנ"ך או אמירה מפרקי אבות, לא כדי לשאת חן בעיני פוליטיקאים מהזרמים החרדיים אלה כי זה מי שאנחנו.
עד כמה שהשוני בין הקבוצות, העדות והאסכולות שמרכיבות את הפסיפס המדהים שנקרא עם ישראל במדינת ישראל, מקומה של הזהות היהודית והתרבות המשותפת היו הגשר היציב שחיבר את כל הפלגים והרבדים בישראל: את הרב קוק ורבי אריה לוין לחלוצים שהקימו את הקיבוצים. את הבבא סאלי ולוי אשכול, הרב עובדיה ושמעון פרס. החיבורים האלה שהיו ברורים וטבעיים הם היסוד לחברה הישראלית זו שנותנת כבוד במרחב הציבורי לכל דעה.
אז מה קרה שפתאום הנחת תפילין בשדה התעופה הופכת למטרד ולימוד תפילת הגשם בבתי הספר הממלכתיים יולדת מחאת הורים תחת הכותרת "הדתה".? יכול להיות שכל עוד לא חשה ההגמוניה החילונית בישראל שהיא נדחקת הצידה הכל היה טוב ופתאום כשחרדים ומניחי תפלין מסתובבים במרחב הציבורי יש תחושה של השתלטות שגורמת לפחד ?
כנראה שהתשובה לשאלה מצויה במדינת תל אביב שחזקה בתקשורת הארצית. בקריית גת השילוב בין ביקור בבית כנסת, נישוק המזוזה, הנחת תפלין ונסיעה לים בשבת היה טבעי, חלק מד.נ.א. של העיר , כשבגלי צה"ל השמיעו את מאיר בנאי והגדירו את זה כפתיחות למוזיקה מזרחית בקריית גת חיבקו את דקלון וג'קי מקייטן והרגישו טוב. הפחד מ"הדתה" ו"השתלטות חרדית" שונה מחברה לחברה.

כתבות נוספות:  משטרת ישראל בפעילות מניעה והסברה בקריית גת

אם בגוש דן משדרים פחד מהשתלטות "דתית" על אורח החיים, בקריית גת אין לפחד הזה מקום, תמיד הייתה העיר הזאת מסורתית- חילונית – חרדית שחיה בשלום זה בתוך זה. המרחב המשותף, "הממלכתי", הציבורי הוא לא מרחב חילוני בלבד, הוא גם לא אמור להיות כזה. המרחב אמור להכיל את החב"דניקים המשכנעים להניח תפילין, את הנשים בגופיות ומכנסונים ואת הנשים במטפחות ושרוולים, את הרחובות בשכונה החרדית הריקים ממכוניות בשבת גם בלי חסימה, ילדים חילוניים לא ייפגעו מלשמוע שבפסח, לפי הדת היהודית, לא אמורים לאכול פיתות, וילדים דתיים (וכן, גם חרדים) לא ייפגעו משיעורי פיזיקה וביולוגיה. כך יוצרים מרחב שבו "האחר" איננו מאיים אלא מפרה ומגוון, שותף שווה בזכות ולא בחסד.

רק בידינו ההחלטה אם לתת לפחד ולשיח של "אנחנו" ו"הם", שמשתלט אט-אט על החברה בישראל, לנצח. רק אנחנו נקבע אם יהיה מקום לאמירות מפלגות וקריאות למרד מדומיין, אם יהיה מקום למחזות אבסורדיים של פרופ' המתמחה ברב-תרבותיות, התוקפת רב בעיצומו של ריטואל דתי.

המאבק על ישראל המשותפת והמשתפת הוא של כולנו: חרדים וחילונים, מסורתיים ודתיים. רק אנחנו נקבע אם ינהלו אותנו קריאות המלחמה של פוליטיקאים חרדים ואישי ציבור חילונים – או שנקשיב לאותו קול של תום כזה ששמענו ב"פרפר נחמד", ונבחר להמשיך להיות חברה.