כ"ט בנובמבר: מעגלי הריקוד צריכים לכלול את העולם כולו

זה קרה לפני שבעים ואחת שנה. המוני יהודים בארץ ובתפוצות הצטופפו יחד סביב מקלטי הרדיו, מרותקים להצבעה הדרמטית ביותר בתולדות ארץ ישראל. לאחר שעות ארוכות מורטות-עצבים פילחה הכרזתו המסכמת של הקריין האמריקאי את הדממה המתוחה: "שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד… ההצעה מתקבלת". ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הוכרזה!

אם תשאלו את הדור הקודם איפה היו בכ"ט בנובמבר 1947, הם יענו לכם בקול רועד. אחת תספר שהיא זוכרת את התפרצות השמחה, הריקודים והחיבוקים. אחר יפרוץ בבכי כשייזכר איך שרד את תופת השואה. הם יזכרו בהיותם ילדים, נערים, צעירים, ולא ישכחו איך צפרו מכוניות, תקעו בשופרות, צהלו ברחובות. החלום על מדינה יהודית קרם עור וגידים לנגד עיניהם.

בליל ההכרזה הרגשנו איך זה באמת להיות כולנו יחד, מלוכדים כאיש אחד. אולם מאז, עברו עלינו שבעים ואחת שנות מלחמות אינסופיות, סכסוכים פנימיים וחיפושי דרך מתישים. ובהחלט יש לנו הישגים להתגאות בהם: יש לנו דגל והמנון, צבא, חברת תעופה, תעשיית היי-טק מפותחת, חברת חשמל, ועוד. אך האם הפכנו למה שחלמנו להיות – עם אחד, שלם, מאוחד? עם עצמאי וחופשי בארצו? ואם במקרה הייתה נערכת היום הצבעה חוזרת באו"ם, מישהו מוכן לחתום על תוצאה דומה?

בין חלומות העבר למציאות ההווה נפערת תהום. איפשהו בדרך פספסנו. אומנם חזרנו לארץ האבות אחרי אלפיים שנות גלות, וניסינו להקים כאן תרבות עברית מתחדשת, אבל זה לא מספיק. שבעים ואחת שנים חלפו, וטרם מצאנו את הדבק שיהפוך את אותה שמחה רגעית לשלמה ומתמשכת. יתרה מזאת, ישנם עוד קולות קיצוניים הטוענים שהמדינה היהודית איבדה כליל את זכות קיומה ואף קוראים להחרימה.

לא כך חושבים חכמי הקבלה. עם כל הכבוד לאו"ם, ההצדקה לקיום המדינה נוצרה עוד בראשית הימים, כשאברהם אבינו קיבץ מקרב הבבלים מספר תלמידים שביקשו לגלות את מקור החיים. יחד הם גילו את השיטה להתעלות מעל האגו והגיעו לערבות הדדית. יחד הם עוררו את כוח הטבע החיובי שהפיח ביניהם חיים. בפניהם נפרש עולם חדש ומופלא של כוחות נסתרים ואהבה אינסופית. הקבוצה הלכה וגדלה, עד שהפכה לבסוף לעם שלם שחי בארצו, וביסודו אהבה הדדית – עם ישראל. מימוש השיטה שגילה אברהם והעברתה לאנושות כולה, הם המנדט האמיתי והיחיד שקיבלנו מהטבע העליון, הן לקיומנו כעם והן לארץ שעל אדמתה אנו חיים.

שנות הגלות הממושכות השכיחו מאיתנו את אותה שליחות רוחנית, והתקיימנו כעוד עם אגואיסטי ככל העמים. אך לקראת סוף המאה התשע-עשרה חל מפנה גורלי. העם היהודי החל להרגיש צורך עז לשוב לארצו ולהקים מדינה עצמאית. בתזמון מושלם החלה גם השיטה שגילה אברהם – חכמת הקבלה – להתגלות מחדש ברבים. על רקע זה, קבעו בעל הסולם והרב קוק – גדולי מקובלי המאה העשרים – כי עצמאותנו החיצונית תלויה באופן ישיר בהשגתה של עצמאות רוחנית. "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידאה" ("הגלות והגאולה").

במילים אחרות: לא ניתן לבנות כאן חברה שתתבסס על ערכים ועקרונות אגואיסטיים פרי מוחם של בני האדם. גם אם נדמה לרגע שהם מצליחים במדינות אחרות. במקרה שלנו, חזרנו ארצה רק כדי לבנות בה חברה המושתת על אהבת אחים, ולאחר מכן ללמד את העולם כולו איך מתחברים. זו בלבד ההצדקה לקיומנו כאן.

בישראל 2018 הפילוג חוגג בעוד האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער. הפחד מהאויב הוא כמעט הדבר היחיד שמחבר בינינו. אך דווקא המציאות הסדוקה הזו היא הזדמנות פז לבנות את חיינו המשותפים כעם, על יסודות מוצקים הנשענים על הטבע המקורי שלנו. מעגלי הריקוד החדשים צריכים להיבנות הפעם סביב האידיאל הרוחני שלנו. העולם מקניט אותנו באנטישמיות, מחכה שנזמין אותו להצטרף למעגל האהבה המתרחב. לב ללב, יד ביד, נתחבר עד שנקיף את כל העולם.