הכי חשוב שתהייה לכולנו חתימה טובה

באורח פלא, בלי חוק ארצי, בלי חוק עירוני, בלי מאבקי כוחות קואליציוניים, בלי כפיה חיצונית, רוב מוחלט של הישראלים בוחרים ביום הכיפורים באופנים ולא במכונית. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ" דרש רבי אלעזר בן עזריה ומאז אנחנו כולנו הולכים לאור האמירה הנבונה כל כך. הרמב"ם מסביר: "צריכים לחזור אליו שלוש פעמים. אם הוא עדיין לא סולח, צריכים לשלוח אליו חברים משותפים שיפייסו אותו. אם זה לא עוזר – האדם פטור. והצד שלא סלח, החטא רובץ עליו, כמו שכותב הרמב"ם. אבל אם זה רבו – צריך לפייס אותו אפילו אלף פעמים. אבל הרמב"ם מוסיף וכותב שאסור לאדם להיות אכזרי מלמחול".

את ההבדל בין ימי ראש השנה ליום הכיפורים ניתן לחוש היטב במדינת ישראל. ביום הכיפורים מושבתת המדינה כמעט כליל, כבישי הארץ ריקים, רשות השידור פוסקת מלהגה ואולי מסיבה זו רובו המכריע של עם ישראל אכן מסתופף בבתי הכנסת מתוך עינוי הנפש. ברגעים אלו קול דממה דקה כובש את רחובות ארץ הקודש ומשרה תחושה כי הנה אכן מדינת היהודים כולה עומדת וממתינה למחילתו של מלך. התכנסותה אל תוך עצמה של מדינה שלימה מתוך יראת הדין הינה תופעה ייחודית שלא תמצאו כמותה בשום מקום על פני כדור הארץ ואין באמירתי זו משום גוזמה.

באורח פלא, בלי חוק ארצי, בלי חוק עירוני, בלי מאבקי כוחות קואליציוניים, בלי כפיה חיצונית, רוב מוחלט של הישראלים בוחרים ביום הכיפורים באופנים ולא במכונית. יממה של הפסקה מהזרימה השוצפת של היומיום. עשרים וחמש שעות של שקט. שקט כמעט מוחלט. בלי הרעש המשודר, מועבר, מציף האינסופי. אנחנו בוחרים שהיום הקדוש הזה יהיה שונה. אחר. קדוש.

יהודי שחי בישראל ונותן ליום הכיפורים לחלוף כסתם יום של חול ברמה האישית- פספוס. זו הזדמנות למבט פנימי במובן הכי פשוט. ברמה הלאומית זו הזדמנות לאיתחול מחדש של הטון בדיון הציבורי. קפסולת הזמן היקרה הזו היא מתנה ואתגר. מתנה כי היא הזדמנות למשהו משמעותי. אתגר כי יציקת משמעות לזמן הזה מצריכה מאמץ.

הדיון הציבורי בישראל צרחני, בוטה וגס. הוא מחריש אזנים ומרעיל לב. שיח קצוות מופרע, של פוליטיקאים מימין ומשמאל, שגורם גם לאחרים להתיישר לפיו, כדי שקולם איכשהו יישמע. של טוקבקיסטים חמושי מקלדת, ששום דברי בלע לא זר להם.

קקופוניה בלתי נגמרת כדי לזכות לחמש דקות של קשב, אתה צריך לצעוק חזק יותר, להתנסח קשה יותר, אחרת לא ישמעו. דיון בו התוכן והטיעון אובדים לטובת היכולת להשחיל כותרת או שורה. לזכות בעוד כמה מאות או אלפי לייקים.

במקרה הפחות גרוע, הרעש הזה משמיד כל אפשרות לקיים דיון רציני במשהו. כי אי אפשר לנהל דיון רציני בסיסמאות צעקניות. במקרה הגרוע יותר, התרבות הזו פוגעת, פשוטו כמשמעו בכל מי ששם ידו באש הזירה הציבורי, יהיו פעולותיו וכוונותיו טהורות ככל שיהיו. ולבסוף, סביבת דיון כזו היא כר פורה לאלימות פיזית וממשית. לא רק ביטויים החוצים את הגבול הפלילי של הסתה מסוכנים. במובן הזה, גם אווירת דיון מילולי אלילה, יכולה להוביל לשם.

התופעה היא אומנם לאומית אבל האחריות היא אישית. לכל אחד מן הנוטלים חלק בדיון הציבורי, יש אחריות לטון ולדרך הביטוי. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ידוענים, ואנשי ציבור אחרים, הם האחראים הטבעיים. אבל הנגישות של כל מי שיושב בקצה של מסך, ומגיב, מתבטא, משתף, מטילה את האחריות למעשה כמעט על כולנו.
ברמה האישית יום הכיפורים מזמן הזדמנות להתבוננות פנימה, לחשבון נפש ברמה הכי פשוטה ואישית. חשבון נפש כזה אינו ענין דתי, אלא אנושי. בהעדר הרעש החיצוני הרגיל שמסיח את הדעת, יש את האפשרות לבחון לעומק את חיינו, יום כיפור יכול להפוך ליום שבו לפחות כמה שעות משמעותיות כאלו.

אין לי אשליה ורודה שיום אחד של שתיקה ואפילו מחשבה רצינית על הנושא ישנו את אופי הדיון הציבורי בישראל, אבל אני גם לא מוכן להתייאש מן האפשרות לשינוי. מהסיכוי שכל אחד שיש לו יד ורגל ביצירת תרבות הביטוי הקשה הזו, ייקח קצת מקול הדממה הדקה של יום הכיפורים, וינמיך מעט את הווליום גם בשאר השנה.