האנדרטה שהתביישה

טור-דוד-אוחיון

עמדתי עצוב ואומלל מול האנדרטה לנופלים בכניסה לקרית גת. שבור, מקושקש, כתמים על השמות של הנופלים. אני עוד זוכר את הטקסים בערב יום הזיכרון מול האנדרטה הגדולה הזאת. עכשיו היא נטושה ומוזנחת. אנחנו התושבים לא בסדר היינו צריכים לצאת ולצעוק כי כל שם שרשום שם הוא הילד של כולנו.

הימים האלה בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל הם ימים קשים.  בשבת לקחתי את הבנות וצעדנו לאנדרטה הגדולה של הנופלים בכניסה הדרומית לקריית גת. כמה עצוב שאנחנו לא מכבדים את אלה שנתנו את החיים שלהם כדי שאנחנו נוכל לטייל ולחיות פה. האנדרטה הזאת שפעם בערב יום הזיכרון היו מתחילים להכין את הכיסאות  למשפחות השכולות ולנקות כל חתיכת דשא שתבריק מוזנחת ושבורה. קשקושי ילדים, מריחה של צבע, חלקים שבורים, כתמים מכוערים על השמות של הנופלים ודשא שרוף.

הבנות שיחקו פיזזו וקפצו ואני עמדתי מול האנדרטה והתאפקתי לא לבכות. כל שם שכתוב שם נתן את החיים שלו כדי שאני אוכל לטייל עם הבנות שלי בשבת בבוקר. למה אנחנו תושבי העיר לא מכבדים את האנדרטה? למה העירייה שלנו לא יודעת לכבד את המקום הזה שצריך להיות קדוש?

כתבות נוספות:  ברובע הבנים עדיין מחפשים את הכסף. מה עשתה העירייה עם המיליונים שגבו עבור היטלי הביוב והמים

תגובות פייסבוק