במקום בו אחינו צעדו למוות אנו צעדנו לחיים המסע לפולין – תלמידי תיכון רבין מחזור כ'

"אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" כשהמשפט הזה מהדהד באוזננו כבר שנים, הגענו למשמעותו העמוקה ביותר, במסע שלנו לפולין.

ההכנה למסע החלה לפני 7 חודשים,היא כללה לימוד ההיסטוריה של יהודי אירופה וכן את התרחשויות בגרמניה,ביקור במוזיאונים וסדנאות מעמיקות בנושא השואה.לאחר הכנה מעמיקה יצאנו למסע ב12.9.17 בליווי רכזת השכבה נועה בן דוד,המחנכת יעל רהב ומזכירת השכבה יהודית אזולאי,בנוסף זכינו בליווי של אשת העדות הגברת שרה מלצר.

היעד הראשון היה ביקור בעיר קראקוב ובגטו קראקוב. טיילנו ברובע היהודי העני, וראינו שלל בתי כנסת ובתי קברות שהעשירו אותנו בידע היסטורי ומשם פנינו רגלית לגטו. קראקוב עיר יפיפה פסטורלית ומודרנית,נהר הויסלה המרהיב חוצה אותה. כשנפגשנו עם המראה הפסטורלי הזה,גילינו קושי רב לדמיין את העובדה שאלפי יהודים הובלו מקראקוב לגטו ושכאן ממש התנהלה מלחמה עקובת דם. שרידי הגטו כוללים היום חומה ושלט בלבד, אין זכר ממשי למה שהתחולל שם.את היום הראשון סיימנו במלון בעיר קאטוביץ.

ביום השני למסע הגענו לאושוויץ בירקנאו,שם היה מחנה העבודה והמשרפות.

וכך, בפעם הראשונה לאחר סיפורים רבים שנשמעו כמעשיות מופרכות, ראינו את האמת ממשית מתמיד והיא טפחה על פנינו. צריפים שנועדו לבעלי חיים, בזמנו הכילו בתוכם 150 יהודים,מבנים שבורים שהיו המשרפות, מגדלי שמירה פסי רכבת והחומות,הרגשנו שכאן המסע והמשמעות שחיפשנו מתחיל. סיפורי הזוועות וההוכחות להם, הותירו אותנו בעיניים פעורות. כאן התחלנו באמת להבין את עברנו, את ההיסטוריה שלנו. אחרי הסיור באושוויץ בירקנאו, נסענו לאושוויץ 1, שלט ובו כתוב "העבודה משחררת" קיבל את פנינו, שם לראשונה נחשפנו ל"מכבסת המילים" שהנאצים כל כך אהבו להשתמש בה במטרה לתעתע.

בבניינים חמש ושש שנקראו ההוכחות הממשיות, ראינו את כמות הנעליים,המזוודות,הסירים ומה שהכי זעזע אותנו שיער אדם, הרים של שיער שנגזז,משם אני אישית נכנסתי לשוק.ראינו את בניינו של מנגלה,בית המגורים של האס אס ועוד.

כתבות נוספות:  משטרת ישראל מחוברת לקהילה ולבני הנוער בפעילות של מניעה מצבית

באחד המבנים,נכנסו לחדר בו היה הספר הגדול שראיתי מעודי, 4 מיליון שמות כתובים בספר. שמות כל הנרצחים, חבריי למשלחת חיפשו את שמות בני משפחתם,כולם עזרו להם.שם ראינו את ההוכחה לתקופה האיומה ביותר בתולדות האנושות בכלל.באושוויץ בריקנאו, ראינו את המשרפות עומדות כפי ששימשו בעבר.

אחרי הביקור המטלטל באושוויץ,נסענו המומים לבית המלון שלנו בקאטוביץ ולאחר יום עמוס בחוויה רגשית קשה מנשוא, קיימנו שיחה קבוצתית להפגת המועקה שנצברה בלבנו, לא שכחנו גם לשיר ולנגן כדי להפיג את התחושות הקשות.

היום השלישי הסתכם בנסיעות מרובות ברחבי פולין הגדולה, עצרנו בעיירה נובי סוץ לשמוע את סיפור ילדותה וחייה המרגשים של אשת העדות דר' שרה מלצר, אשת העדות שליוותה אותנו לאורך המסע. עצרנו בעיירה קרונסו לשמוע עוד סיפורים מרתקים על אותה תקופה ומשם המשכנו ליער רודנה לראות את בורות הירי.שם ביער,המאופיין בשקט חרישי וקור צונן חווינו טקס מרגש.הטקס עורר בכולנו רגשות,על פני כולם ניתן היה לראות דמעות זולגות וברקע נשמעו קולות של בכי זועק שהפיג את השקט ביער.עייפים מהיום הגענו ללובלין ושם לנו באותו הלילה.

ביום הרבעי למסע,היעד היה מחנה ההשמדה מיידנק.את הביקור במיידנק ליווה אותנו סיפור חייה והישרדותה של אלינה,בחורה צעירה ששרדה את המחנה. המקום הזכיר לנו מאוד את אושוויץ חוץ מדבר אחד, במיידנק היו גם תאי גזים.המראה היה קשה,זוועת הנאצים נראתה בכל פינה וריח הצחנה היה נורא. לא די בכך,משם ניתן היה לראות את הר האפר הענקי,וממנו מבצבצים עצמות אדם.לאחר טקס מרגש במיידנק נסענו לבית המלון בוורשה לקבל את יום השבת.

כל המשלחת התכנסה לקבל את השבת בקידוש ובסעודת ליל שבת מסורתית.הגעגועים כבר הציפו אותנו,אך האווירה של האחווה והמשפחתיות החמימה שהענקנו אחד לשני שמרה על תחושת הביטחון ועל אווירה טובה ונעימה. הצוות דאג לעוגות ועוגיות מבית הורינו וכמובן למכתבים מהבית ומחברים בישראל שחיממו את לבנו והרטיבו את עיננו.

כתבות נוספות:  מתנדבי עמותת אור ירוק: האם תושבי קריית גת ושפיר שומרים על לחץ אוויר

ביום החמישי למסע,יום שבת ערכנו סיור רגלי ברחבי וורשה.ביקרנו בשרידי הגטו,בגן הלאומי קרשינסקי,באנדרטת המרד הפולני שבוורשה העתיקה וחזינו במצעד הנפלא בקבר החייל האלמוני.

ביום השישי,המסע שינה פנים,ממסע של שואה עברנו לתקומה.נסענו לפולנסק עיירתו של דוד בן גוריון.שם משלחת תיכון רבין ערכה טקס מרגש לכבודו.משם נסענו לבית הקברות היהודי אוקופובה ולגן החיות בפראגה,שם הקשבנו לסיפור הישרדות מרתק בין כותלי הכלובים.בערב נסענו לערב חסידי אומות עולם, נפגשנו עם כל המשלחות מהארץ לטקס מרגש שהסתיים בשירים וריקודים ארץ ישראליים,מלא באחווה ואהבת הארץ.

ביום האחרון למסע היינו במפגש עם נוער פולני וזוהי הייתה הדרך הנכונה ביותר לסיים את המסע,להתנתק מפער התרבויות ולראות שכולנו למעשה אותו דבר.בני הנוער הפולניים שמחו מאוד להכיר אותנו ואנחנו אותם, ביחד נסענו לטקס מרכזי במחנה טרבלינקה. להבדיל מיתר מחנות ההשמדה בטרבלינקה נותרה רק אנדרטה לזכר הזוועות.במחנה זה נדרשנו להשתמש בדמיוננו כדי לתאר את מה שהיה שם,לצערנו לאחר שבוע של מראות קשים היה קל לדמיין את מה שהתרחש כאן לפני שנים.

הטקס היה מרגש,נכחו בו הרבה אנשים חשובים יהודים ופולנים. מרוצים מהיום נסענו לשדה התעופה בוורשה לטיסה חזרה לארצנו, לביתנו לזכות באיחוד עם משפחותינו.

עכשיו, אחרי שעברנו את המסע ועיכלנו את כל מה שעברנו אני חושבת שמה שהשתנה אצלי זוהי נקודת המבט שלי. פעם חשבתי שלוקחים אותנו לפולין כדי לראות את הזוועות והמוות אך טעיתי. הסיבה שלוקחים אותנו לפולין היא כדי להעריך את החיים. כיום מה שאני בוחרת לזכור מהמסע הזה, זה האומץ,התושייה,החיוך והתקווה. אני שייכת לעם ששרד טבח. ששרד עדר חיות רומסות. אני שייכת לעם שנלחם על חרותו ועל קיומו. שמי פריאל בליאכמן,בת 17, דור שלישי לניצולי שואה.נסעתי לפולין כדי למצוא את קבר אבותיי אך אני חוזרת עם החלומות והתקוות שלהם. במסע צחקתי,בכיתי שמחתי,כעסתי והעמקתי.עברתי מסע אמיתי שאותו אנצור לנצח בליבי.

כתבות נוספות:  קריית גת בקצב האירי